שמעתי פעם משפט שמי שיש לו בשביל מה, ממהר בבוקר לפקוח את עיניו. בתקופה האחרונה אני שומעת על יותר ויותר אנשים שקשה להם להתעורר בבוקר ואין להם בשביל מה למהר לפקוח את העניים, אני יודעת שזה ממש לא חייב להיות ככה. כבר שנתיים, ללא כל קשר למה שקורה בחוץ, אני פוגשת כל בוקר נשים שממהרות לפקוח את עינהן ולפגוש את זרם התודעה.
אם מישהו יכנס למרחב שלנו בבוקר הוא לא ידע שאנחנו בזמן מלחמה. אנחנו לא כותבות מלחמה ולא מדמיינות מלחמה, אנחנו משתמשות בכתיבה כפסיכולוג האישי שלנו, כזה שמקשיב לנו, נותן לגיטמציה לרגשות שלנו ומעריך אותנו. כזה שאכישהו, גם בימים אלו, מצליח לסלק מעלינו את המבהיל והמפחיד ולצרוב בתוכנו את הטוב והמרגיע.
כתיבת זרם התודעה היא כמו קוסם, יש לה יכולת להבדיל בין רע לטוב, בין מחרב למרפא, בין מוריד למרומם. איכשהו כשכותבים פחדים היא משחררת אותם, כשכותבים דאגות היא משקיטה אותן, כשכותבים חלומות היא מגשימה אותם. כשכותבים את עצמנו לדעת היא מקרבת אותנו אלינו, אל הגירסה האותנטית והמיטבית שלנו.
חלק מהמשתתפות כותובת כבר שנתיים, חלקן מעל שנה וחצי וחלקן החלו בעקבות המלחמה, אבל כולן אומרות את אותו הדבר שמה שקורה להן פה לא קרה להן באף סדנה, שהן חוסכות עלויות של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ותרופות. שהן נכנסות כבויות ויוצאות מוארות, שהן נכנסות מבולבלות ויוצאות עם בהירות, שהן נכנסות סוערות ויוצאות שלוות, שהן נכנסות מעורערות ויוצאות בעלות בית.
בואי, אל תפספסי את ההזדמנות להחזיר לעצמך את הקול הפנימי ואת האפשרות להיות הגרסה שאת אוהבת להיות.
